אימון מוחי לאומנויות לחימה
בשני העשורים האחרונים התנסיתי במגוון תחומי ספורט ובעיקר באומנויות לחימה. סוגי ספורט אינטראקטיבי כמו משחקי כדור ואומנויות לחימה, דורשים מהספורטאים הן מאמץ קוגניטיבי והן מאמץ מוטורי. הספורטאים צריכים לקבל החלטות בקצב מהיר מאוד תחת נסיבות משתנות, ולהצליח לבצע את התנועות באופן מדויק.
לאורך הזמן נוכחתי לשמוע על פציעות שהתרחשו בשל תנועה שבוצעה באופן בלתי נשלט או כתוצאה מהחלטה שמבוססת על חוסר ניסיון. הסיכון לפציעות תקף במיוחד בספורט משחקי, שבו השחקן צריך לפעול במציאות משתנה, ולהיות מסוגל לזהות מגמות בשטח, להתאים את עצמו ולייצר החלטות טקטיות עם גמישות לתפניות בעלילה. את כל המידע הזה, שלפעמים מעמיס על המערכת הקוגניטיבית, יש לתרגם לביצועים מוטוריים נשלטים. לכן התחלתי להרהר בדבר הקשר בין מסלולים נוירונליים שונים והאינטראקציה שלהם עם הביצועים המוטוריים. רוב הספורטאים הפצועים שפגשתי היו חזקים פיזית וגם בעלי טכניקה טובה. הבעייתיות בביצועים שלהם נבעה כנראה ממספר סיבות, בין השאר עקב עייפות או מצבים פסיכולוגים אחרים, יחד עם חוסר אדפטציה למציאות משתנה במערכת מורכבת מרובת קלטים.
גישות שונות בחקר הספורט
בתחום הנוירוביולוגיה וכן במדעי הספורט קיימים חוקרים שמנסים להבין את התנהגותו של הספורטאי במציאות אקולוגית ודינמית (Ecological dynamic approach). סביבת מחקר אקולוגית משמעותה מניפולציות ניסוייות שמערבות אלמנטים המדמים את האתגרים הפסיכומוטוריים שקיימים במשחק. זו משימה לא פשוטה לבנות מערכי מחקר מסוגים כאלה. ראשית, יש להתאים משימות שיהוו אתגר מפתיע שממנו ניתן לקבל נתונים לגבי הספורט הספציפי או להכללה על מספר סוגי ספורט. בנוסף לכך נדרשת התמודדות עם הבעייתיות לייצר דיפרנציאציה בין רכיבים קוגניטיביים ותפיסתיים שונים שכולם משפיעים על הביצועים. אך הגישה האקולוגית-דינמית רלוונטית לצורך הבנת התנהגות האורגניזם השלם במציאות דינמית ולא צפויה.
מאתגר לחקור את המנגנון שפוגם באיכות התנועה כאשר מתייחסים למערכת מסועפת שלא ניתן למדוד באמצעים פולשניים. חוקרים בתחום הביומכניקה המנסים לאפיין תנועות של הספורטאי בהקשרים אקולוגיים, נדרשים לייצר תהליך בדיקה והסקה שלוקח בחשבון בין השאר השפעות של קוגניציה, תפיסה, פרופריוספציה ובקרה מוטורית. כאשר נחזור על אותה תצפית מספר פעמים, באופן טיפוסי נקבל רעש - התנועה המבוצעת תהיה שונה מעט בין החזרות. השערה חשובה טוענת ששונות זו גדלה כאשר נכנסים גורמים המפריעים לפקודה המוטורית.
סוגיית הרעש (השונות בין התצפיות השונות של אותו אדם) גרמה לי לגירוד במצח ולהירהור בשאלות הבאות: מתי יש יותר ומתי יש פחות רעש? איך נדע האם רעש מסויים הוא מצב תקין ורעש אחר מהווה גורם סיכון לפציעה? איך אנחנו מייצרים את רמת הרעש הרצויה בבריאות וחולי? איך מכוונים לרעש שנמצא בטווח שאנחנו מחפשים עבור תרגול או מיומנות שכבר מבוססת?
כיוון שתרגול תנועה מלווה בשיפור של דיוק התנועה, ההסקה האינטואיטיבית היא שתרגול יגרום גם להפחתה ברעש. המתרגל ישתפר ביכולת לכוון למטרה, וביכולת לנבא נכון את עוצמת ותזמון הקלט הפרופריוספטיבי במהלך ביצוע התנועה וסיומה.
תמצית המחלוקת על אופן המדידה וניתוח הנתונים
מדד שונות התנועה (movement variability) מכמת עבור תנועה מסוימת כמה היא שונה מתנועה שבוצעה קודם לכן. בשיטות ניתוח נתונים המבוססות על סטטיסטיקה ליניארית, השונות מוגדרת כרעש מסביב לממוצע התנועה. לפי שיטה זו, לוקחים בחשבון את גודל התנודות אך לא מתייחסים לסדר הופעת התנודות. אך היעדר ההתייחסות לזמן הינו בעייתי כיוון שתנועה מתארגנת ומשתנה במהלך הזמן. לאור זאת עולה הצורך לחקור לאורך סקאלת זמן.
האלטרנטיבה לכך היא גישה המאפשרת את אפיון הרעש בסקאלות זמן משתנות, כלומר למדוד תנועה באמצעים של סטטיסטיקה לא ליניארית. גישה זו מתייחסת לרעש כנתון עם מאפיינים יחודיים משלו. כך נמצא שהשונות בתנועות פשוטות של קופי רזוס קשורה לשונות נוירונלית בתכנון התנועה.
האם שונות מפחיתה פציעות ספורט?
בבני אדם, באופן אינהרנטי, יש יתירות בדרגות החופש של התנועות. כך מתאפשר גילוי רפרטואר תנועה ויצירת טווח רחב של פתרונות עבור מצבים מגוונים בעולם החיצון. ככל שנתרגל לתנועה ספיציפית, כך שונות התנועה תקטן. לכן שונות תנועה נמוכה משמשת בדרך כלל כאינדיקציה למיומנות גבוהה. מצד שני בתרגול נרצה להגדיל את שונות התנועה על ידי הכנסת הקשרים וסיטואציות חדשות על מנת לשפר את היכולת של להסתגל למצבים שונים.
כאשר העומס הקוגניטיבי גדל או שחל ערעור בשיווי המשקל בעת פעילות המאופיינת באימפקט גבוה, הקינמטיקה של התנועה והכוחות המופעלים על משטחים עשויים להשתנות. כתוצאה מכך נוצר עומס מוגבר על אלמנטים פסיביים כגון הרצועה הצולבת הקדמית בברך (Anterior Cruciate Ligament) או על קבוצה קטנה יחסית של סיבי שריר.
נמצא שספורטאים עם ירידה בתפיסה המרחבית, בריכוז, ובמהירות תגובה, מבצעים תנועה פחות טובה לאחר הפרעה בקלט החושי, פרופריוספטיבי, ראייתי או קוגניטיבי. בנוסף, שלל ניסויים הראו את הקשר בין ביצועים קוגניטיביים מיטביים ליעילות ביצוע במשימות כפולות (dual task) ולחוזק הנחיתה על משטחים. לדוגמא, החלקה פתאומית של משטח מדידה בעת משימה של שינוי כיוון פתאומי של 90 מעלות מאופיין בפעילות שרירית מופחתת, דבר שמגדיל את הסיכון לפציעה.